.png)
אמש נועה, בתי, סיפרה לי שהיא קיבלה משימה בבית ספר לרגל יום המשפחה - להביא חפץ שעובר בירושה מדור לדור במשפחה שלנו. חן, בן זוגי, הרים את כתפיו ואמר שאין לו שום חפץ כזה. אבל אני חייכתי ורצתי לחדר העבודה. לאחר רגעים ספורים חזרתי ובידי קופסת נעליים ישנה. "ילדים", פניתי לנועה ודניאל, "שבו לשולחן והביטו" בעודי חובק את קופסת הנעליים.
תמיד הייתי טיפוס נוסטלגי. אהבתי לשמור דברים בעלי משמעות שנגעו בי ובקופסת הנעליים הזאת היה מצבור של דברים נוסטלגים מתקופות שונות בחיי, אך לא רק בחיי שלי. היו שם גם דברים של סבי, שעברו אליי בירושה. סבי נפטר לפני שנולדתי ובעצם לא הכרתי אותו אלא רק מסיפורים. ולמרות שלא הכרתי אותו הרגשתי כאילו הוא חלק ממני וכאשר נתנו לי את המתנות הקטנות שהוא השאיר לי, הרגשתי כאילו אני נוגע בו.
הדבר הראשון שהוצאתי מהקופסא הייתה מפוחית שהייתה שייכת לסבא שלי. מייד איך שהוצאתי אותה
הילדים לא חיכו וחטפו לי אותה מהידיים. הם התחילו לנגן בה והבית התמלא בצלילים רנדומליים של הרמוניקה. בהתחלה קצת נלחצתי כי פחדתי שהם יהרסו אותה, אבל מייד הבנתי שסבא שלי בטח מתגלגל מצחוק שם למעלה וממש שמעתי אותו אומר "תן להם".
לאחר מכן הוצאתי מהקופסא זכוכית מגדלת בה סבא שלי השתמש בעבודתו כצלם על מנת לבחון את הפילם אי שם בשנות ה-50. גם זכוכית המגדלת נחטפה מידי והפכה למשחק של הילדים. הפעם שיחררתי בקלות ופשוט נתתי להם לשחק. בעודם משחקים במפוחית ובזכוכית מגדלת הבחנתי במשהו שהחסיר פעימה מליבי. כרטיס העובד שלי מאמדוקס. וואו, חשבתי לעצמי, עברו מעל 20 שנים מאז ואני זוכר את זה כאילו היה אתמול...
לאמדוקס הגעתי בתחילת הקריירה שלי וקצת אחרי השירות הצבאי שלי ביחידת המחשבים הגדולה בצה"ל. אני זוכר היטב את תהליך הגיוס של עובדים באותה העת. מרבית מחבריי ואני כמובן, סטודנטים למדעי המחשב במכללה האקדמית של ת"א-יפו, אותרנו על ידי החברה ועברנו תהליך של מיפוי ושיבוץ על פי היכולות והכישורים שלנו. אותו תהליך מיפוי קבע שעפ"י נתוניי האישיים אני מתאים לתפקיד "ניהול תצורה". אני זוכר ששאלתי את המראיינים "מה זה ניהול תצורה? זה תכנות?". באמת לא ידעתי מה זה וכל כך רציתי לתכנת. אחד המראיינים, מנהל מחלקה בכיר, ענה "כן, זה כולל תכנות" וחתם על איזה טופס, שחרץ את גורלי לא רק באמדוקס, אלא בכל הקריירה שלי כמהנדס.
במשך כל שירותי באמדוקס ניסיתי לעבור לתפקיד אחר, בתכנות, אך ללא הצלחה. הייתי יותר מדי טוב בתור מנהל תצורה וההנהלה לא רצתה לאבד אותי בתפקיד. הם חשבו שהם רואים את טובת החברה לנגד עיניהם. הם לא רצו לאבד את הטלנט. אבל נחשו מה? לאחר כ-3 שנים עזבתי. אבל זה היה מאוחר מדי, כי עכשיו התעשייה כולה רצתה שאשאר מנהל תצורה. "אבל יש לך נסיון בניהול תצורה" אמרו לי כמעט בכל ראיון אליו ניגשתי. וכך, בכל מקומות העבודה בתעשיית ההיי טק מילאתי תפקיד של מנהל תצורה ונשחקתי לחלוטין.
כרטיס העובד, הזכרון הכל כך משמעותי הזה, גרם לי לחבק את הילדים שלי ולומר להם: "יהיו בחייכם הרבה אנשים שירצו שתעשו משהו שאתם לא רוצים, לא אוהבים, או לא נהנים ממנו. ואתם תגידו להם "לא תודה", אני רוצה להיות מאושר".
כשאתם מראיינים עובדים למשרה מסויימת וודאו שהם יודעים בדיוק מהי המשרה ומה נדרש ממנה והכי חשוב - וודאו שיש להם תשוקה לתפקיד. ובאשר אליי? זה לקח לי הרבה זמן והרבה אומץ, אבל היום אני עושה בדיוק את מה שבתשוקה שלי!
קואצ' פרי
מאמן ארגוני למחוברות עובדים וגיוון והכללה
Comments