.png)
אני בדרך כלל כותב על חיזוק תחושת השייכות ומחוברות העובדים למקום העבודה ובמיוחד על גיוון והכללה, אבל הפעם רציתי להתייחס לתופעה ההופכית, הלוא היא - חרם במקום העבודה. כן, כן, חרם. לא נשמע הגיוני? ובכן אתם חייבים לשמוע את סיפורו של דורון (שם בדוי), אחד מהמתאמנים שלי, אשר יום אחד מצא את עצמו בצוות שהחרים אותו. איך נראה חרם כזה? איך זה מרגיש? ומה הייתה התוצאה הסופית? הנה סיפורו של דורון.
דורון היה מהנדס תוכנה בסניף תל אביבי של חברת הייטק גלובלית מצליחה מבוסטון. ההצלחה של החברה התבטאה כמעט בכל דבר: משכורת יפה, משרדים מפונפנים במרכז תל אביב ההומה, פעילויות wellbeing, happy hour ועוד ועוד. אחת ההטבות שדורון הכי נהנה מהן הייתה הסבסוד של ארוחת הצהריים במסעדות היוקרה בקרבת הסניף. היה זה בגדר הרגל קבוע בו כל יום בשעה 12:00 בדיוק דורון והצוות בו עבד יצאו לארוחת צהריים ארוכה וכיפית, צחקו, דיברו על אירועי היום במשרד ואפילו על דברים שקרו בבית.
אלא שיום אחד, בעקבות רה-אורגניזציה בחברה, הוחלט כי דורון יועבר לצוות אחר עם מנהל אחר. החדשות האלו נפלו על דורון כרעם ביום בהיר והוא התמלא במחשבות ובחששות על המעבר שנכפה עליו.
- "לצערי אין לנו הרבה ברירות אלא להעביר אותך צוות", אמר המנהל של דורון בפגישה השבועית שקיים איתו.
- "מתי יהיה המעבר?", שאל דורון.
- "בהקדם האפשרי. ייתכן אפילו בתחילת שבוע הבא", השיב המנהל.
באותה תקופה דורון עבר קואצ'ינג אצלי ושיתף אותי במתרחש במקום העבודה. הבחנתי בפחד הגדול שמילא את דורון, פחד שכולנו מכירים - הפחד מהלא נודע. זהו אחד הפחדים הבסיסים שבני אדם מתמודדים איתם ביום-יום ואצל דורון זה היה מאד מוחשי. הוא חשש מהשינוי החברתי כמו גם מהשינוי המקצועי, שכן בתפקיד החדש דורון ייאלץ לרכוש מיומנויות וידע מקצועי חדשים.
הגיע יום המעבר לצוות החדש. דורון אסף את חפציו והגיע לקיוביקל שהוקצה עבורו. הקיוביקל היה נראה ריק, יותר מדי ריק ולאט לאט דורון הבין, שחסרים הרבה דברים הדרושים לו על מנת להתחיל לעבוד. למשל, התקשרות. לא הייתה תשתית תקשורתית לחבר את המחשב של דורון. כמו כן לא היה כיסא, לא מסך, המגירות היו נעולות, בקיצור לא היה נראה שמישהו התכונן לבואו. הוא הלך למשרדו של המנהל החדש וזה כאילו לא ידע במה מדובר ודורון היה צריך להזכיר לו. מהרגע שהמנהל נזכר דברים התחילו לתקתק ועד סוף היום דורון הצליח לסדר את העמדה החדשה שלו. דורון לא ידע שזה רק הקדימון לאתגר האמיתי שלו...
בצוות החדש של דורון היו 6 חברים, כולם גברים, כולם יוצאי ברית המועצות. הצוות היה מגובש והחבר'ה עבדו כפס ייצור מושלם. הכל היה מסונכרן, הכל היה מתואם, הכל היה מובן והכל היה ידוע. גם להם היה מנהג קבוע ללכת לאכול יחדיו צהריים בשעה 12:00 בדיוק. "איזה יופי!", חשב לעצמו דורון. בפגישת הצוות הראשונה נכח המנהל והציג את דורון ואת תחום האחריות שלו. דורון קצת סיפר על עצמו ואמר שהוא ישמח לכל עזרה בהתאקלמות בצוות החדש.
אממה? עזרה כזאת אף פעם לא הגיעה. בכל פעם שדורון פנה לאחד מחברי הצוות בבקשת עזרה הוא נתקל בסירוב מסיבות שונות. "אין לי זמן", "תנסה מישהו אחר", "תסתדר לבד". מלבד הפער המקצועי שהתחיל להיווצר, דורון חש שאינו מצליח להשתלב בשגרת הצוות. החבר'ה היו יוצאים לארוחות הצהריים מבלי לקרוא לדורון והיו נוהגים לדבר ברוסית בנכוחותו, כך שהוא לא יכול היה להבין על מה הם משוחחים. דורון הרגיש דחוי וקישר את הדחייה לשונות התרבותית שלו.
הוא ניסה לדבר עם המנהל על זה מספר פעמים, אך נראה היה שהמנהל פתר מקרים בצורה נקודתית ולא נתן את הדעת לבעייה האמיתית של דורון - הקליטה בצוות והחרם שהוא עובר. למעשה דורון אף פעם לא השתמש במילה "חרם". כמו רבים מאיתנו דורון שייך את המילה "חרם" למתרחש בבתי הספר ולא ראה בכלל את ההקבלה לעולם העבודה.
לאט לאט נוצר פער מקצועי גדול שבא לידי ביטוי בפגיעה בלקוחות הקצה של החברה ולאחר מספר התראות הוחלט לפטר את דורון מהחברה על אי עמידה בדרישות המקצועיות. דורון מצא את עצמו מחוסר עבודה ומבולבל מהמצב אליו נקלע. אותו בלבול אף השפיע עליו מבחינה אישית והוא התמודד עם אתגרים רבים בביטחון עצמי, בהערכה העצמית ובדימוי העצמי.
חרם במקום העבודה הוא יותר שכיח ממה שאנחנו נוטים לחשוב, כי כמו מרבית מהחרמות הוא יכול להיות שקט או מוסווה. על הארגון ומנהליו להיות קשובים לרחשי ליבם של העובדים ולזהות מיקרים כאלו על מנת לטפל בצורה נכונה ולאפשר את הכללתם של כל מצבת העובדים בארגון. במקרה זה, הטמעה נכונה של תהליכי גיוון והכללה בארגון היו יכולים לסייע רבות הן למנהל והן לצוות העובדים בקליטה של העובד החדש.
קואצ' פרי
מאמן ארגוני למחוברות עובדים וגיוון והכללה
Comments